המחלוקת שבפני נוגעת למהותו של הסדר נושים אשר אושר לפני כ-9 שנים; זאת, על רקע טענות מאוחרות אשר העלה הרוכש, עו"ד אריאל פלג, הגורסות כי ההסדר הופר הפרה יסודית, המקנה לו זכות לבטל את ההסדר ולהשיב לכיסו כל מה ששולם במסגרתו. עיקר טענתו של הרוכש, הינה כי מפרק החברה התרשל (או גרוע מכך), כאשר לא מסר לידיו, פיזית, את תעודות איגרות החוב כמוסכם.
עיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שבדיון שנערך לא ביקשו הצדדים לערוך חקירות, אלא הסכימו להכרעה על פי כתבי הטענות, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו בהסדר, במסגרתו קיבל הרוכש לידיו שלד בורסאי, בתמורה להלוואה שהעניק לחברה. ההלוואה נועדה למימון התשלומים לנושי החברה לפי סולם הנשיה הקבוע בהסדר עצמו, לרבות לבעלי איגרות החוב. כל זאת, כאשר הלכה למעשה
הרוכש רכש את "אגרות החוב", ולמעשה, כך גם, את החוב המגולם בהן
.
לשון אחר; נקל לראות כי הרוכש, אשר הכספים שהלווה לחברה נועדו לאפשר תשלום לנושים, לרבות לבעלי אגרות החוב, רכש למעשה את החוב שחבה החברה לאחרונים. כל זאת כאשר בעלי אגרות החוב ויתרו במפורש על כל זכות לקבלת כספים, זולת מה שמגיע להם על פי ההסדר, לרבות, ובעיקר, הכספים נשוא ההלוואה.
2. די באמור לעיל, כדי ליצור תהייה כפולת-פנים בכל הנוגע להתנהלותו המאוחרת של הרוכש, התנהלות אשר הביאה למעשה להגשת בקשה זאת.
ראשית;
הרוכש (אשר זהותו האמיתית לא התבררה עד תום, באשר עו"ד פלג משמש, כך נראה, אך נאמן של הרוכש האמיתי) לא דק פורתא במהותן של אגרות חוב, וזאת באורח אשר - ואני זהירה בלשוני - יתכן ואומר דרשני.
בנסיבות המקרה, איש מבעלי התפקיד, ושאר הנוגעים לעניין, אינו חולק על העובדה
כי הרוכש הפך לבעליו של החוב
, שחבה החברה לבעלי אגרות החוב - קרי, קיבל לידו את הנכס המהותי המגולם באותן איגרות. לעניין זה, בדין מתאר הנאמן המקורי של סדרת אגרות החוב את התהליך הטכני, המשתמש ברישום של בעליהם המקוריים של אגרות החוב, בכדי לשלם להם את המגיע להם לפי הסדר הנושים עצמו. זאת, כאשר לאחר מכן אין עוד כל טעם או זכות קיום לאותן "תעודות" כביכול; בעלי אגרות החוב המקוריים זכו למגיע להם לפי ההסדר, ומנועים מלבוא בכל דרישות לחברה, ואילו הבעלים החדש של חוב החברה הינו, מניה וביה, הרוכש עצמו. זאת ועוד; בצדק נטען, במסגרת כתבתי הטענות, כי משקיבל הרוכש מניה וביה את החברה לידיו, הרי שהוא יכול לערוך רישום של עצמו או מי מטעמו כבעליהן של אגרות חוב - והיכולת מצויה עתה בידיו הוא, ולא בידי בעל תפקיד שסיים הלכה למעשה את תפקידו, ועתה אינו משמש עוד כאורגן העל של החברה.
3. על רקע זה, נסיונו של הרוכש להאחז בפרשנות מילולית דווקנית של אחד מסעיפי ההסדר, נראה, במלוא הכבוד הראוי, כטענה שדבק בה אבק-ריחו של נסיון לנתק ניסוח של אחד הסעיפים (אף אם בעייתי) מן ההקשר הכללי, ולהופכו ל"קרדום לחפור בו", כדי להשתחרר מהסדר שנחתם לפני שנים ובוצע כמעט במלואו.
זאת ועוד; דווקא
התכתובת הענפה
בין הצדדים לא רק שאינה מסייעת לרוכש, אלא למעשה
עומדת לו לרועץ
. זאת, בין היתר משום שלא רק שהיא מוכיחה את "ההתעוררות המאוחרת" של הרוכש (עניין בו אדון בנפרד, בהמשך החלטתי זו), אלא אף את הדרך בה שינה את טעמו, ודרישתו הראשונה שהעלה (לאחר שנים של שתיקה), היתה בדבר זכאות כביכול לכספים שחולקו בידי הנאמן של אגרות החוב.
אכן, בדין נדחתה דרישה זו, היות והיא מנוגדת בתכלית להסדר הנושים: זאת, שהרי סכום חלוקה זה אינו אלא פרי דמי ההלוואה שהרוכש עצמו העביר כחלק מהסדר הנושים, ומהווה את התמורה המהותית לבעלי אגרות החוב המקוריים בגין "הסתלקותם מן התמונה". אי לכך, הרי שדרישה מאוחרת זו היתה הופכת את ההסדר ל"מעגל שוטה", במסגרתו הרוכש משלם לעצמו, במקום לנושי החברה שהם מוטבי ההסדר.
4. אלא מאי? צודקים המפרק, הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, בטענתם שבשלב זה, טרם הועלו הטענות בדבר "הרשלנות" בכך שלא הועברו לידיו התעודות הפיזיות של איגרות החוב, שלא לדבר על הטענות והמסקנות שמנסה הרוכש להסיק ממחיקתן. אין צורך להכביר מילים, כי שינוי ניואנסים זה אך מחמיר את מצבו של הרוכש, ופוגע אף יותר ברצינות ובאמינות של טענותיו. זאת, בעיקר נוכח העובדה כי לשיטתו הוא, עסקינן במחדל שביצעו המפרק והנאמן שנים קודם לכן (!)
5.
שנית:
מן האמור לעיל, מגיעים אנו לסוגיה הנוספת העומדת בדרכו של הרוכש, אשר דומה כי היא לכשעצמה מספיקה בכדי לדחות את עמדתו על הסף ולקבל את הבקשה.
אף לשיטתו של הרוכש, הרי שההפרה היסודית, כמו גם המכתבים בהם לכאורה הוא מתריע בעניין זה ודורש את "העברת אגרות החוב", הינם משנת 2003. אלא מאי? חרף האמור לעיל, וחרף טענתו הנחרצת כי עסקינן ב"הפרה יסודית", שקט הרוכש על שמריו עד לשנת 2007, ורק אז שב והעלה טענות - תחילה בכיוון אחר לחלוטין.
דומה, כי די בשיהוי חמור זה בכדי לדחות את עמדת הרוכש. לעניין זה, אין כל צורך להכביר מילים אודות מצוותם הבסיסית של דיני החוזים, אשר קובעים שאף מקום בו אין חולק כי בוצעה הפרה יסודית הנותנת לנפגע זכות לבטל את ההסכם, הרי שהשימוש בזכות הביטול חייב להעשות
תוך זמן סביר
, ובוודאי לא בבחינת "שלח לחמך על-פני המים". קרי, הפיכת זכות הביטול לקלף לשימוש לעת-מצוא, מספר שנים מאוחר יותר.
6. לעניין זה של שיהוי, לא מצאתי כל הסבר סביר בתגובתו הארוכה של הרוכש, על שלל ציטוטיה ומובאותיה. לעניין זה, אין כל רבותא בטענה הנפתלת, כי העילה התעוררה אך בשנת 2007, כאשר גילה בא-כוחו החדש של הרוכש כי עומד להתבצע תשלום למחזיקי האג"ח. לעניין זה, אין כל מקום לערב בין ניסיונו (השגוי) של הרוכש לקבל כספים מן התשלום דנן, לבין ההפרה היסודית הנטענת, שעניינה אחר - אי העברת אגרות החוב במובנן ה"פיזי" - הפרה, שלשיטת הרוכש עצמו התריע עליה כבר ארבע שנים קודם לכן.